והפעם פוסט קשה במיוחד, בהתאם להרגשה.
אובדן קולנוע תל אביב הינו בכיה לדורות.
בתוך כל קולנוע שנהרס יש סיפורים שנקברים ואיתם נהרסים גם בתי עסק פוטניאליים, מקומות בילוי, מועדונים, מסעדות קונספט, מקום מגוריהם של ערפדים המסתתרים מהחושך ויוצאים בלילה את הפארק כדי לאכול את הפחיות של המשפחה הממוצעת שאדישה לקיומם של זרים.
עד כמה דרוש לנו באמת עוד חניון?
כן, למראית עין יש מצוקה מורגשת, הרי הבנייה היא לגובה, האורחים באים לעיר לעשות קניות, הנה כולם ואין להם היכן לחנות והרי גם העירייה רוצה להתפרנס וגם בעלי הקרקע מבינים את הפוטנציאל. כולם יוצאים מורווחים.
כולם חוץ מהנשמה של העיר.
כולם חוץ מהאדם שנאלץ לעבור לקומפלקסים תעשייתיים של קולנוע, שמאבד מקום בילוי סמוך לבית, שמאבד בניין שניתן היה לשמר כזכר לימים עברו.
אפילו גלובוס גרופ עברו דירה שהרי אם אינני טועה כאן הם שכנו, ממש מאחורה, ליד הקיוסק שנראה כאילו תמיד סגור.
העולם נעלם, נוזל לנו בין האצבעות, כמו ירקות בשוק שאיש אינו מרים.
החלשים באמת לא מקבלים נתח, הכל נופל, הכל נשבר.
אני זוכר איך מצאתי אהבה בקולנוע מתמיד, במקום בו אנשים היו בעבר משחיטים זרעם לשווא, מישהו ערך שם מסיבה ואני מצאתי זכרונות נעורים מתוקים.
כיום הכל נמחק.
הרגש הישן נעלם, במקום רומנטיקה נשארנו עם בצע כסף.
הכל נהרס ובמהרה כל החיים שלנו יראו כמו השכונות החדשות בראשון לציון.
לא נוכל לצאת מהבית מבלי לפרנס מישהו אחר.
השטח הציבורי יהפוך לגינה בה דוקרים ושאר השטח הציבורי יתקיים אך ורק במרכזי קניות שנועדו לגזול את המעט שנותר לכם.
זהו כתב אישום כנגד עיר שנעלמת והאנשים שגרמו לעוני התרבותי והכלכלי ששורר בה.
קירות נותרו, אבל בסמוך אנשים חיים יפה.
הם גרים בבתים שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לקנות ואולי אף לא לשכור.
אף אחד לא מדבר על זה בצורה בוטה.
אנשים שוכחים שכספי המס אמורים בסופו של דבר לתת מענה לכולם, מענה כוללני, לעזור לנו לעבור את היום ולא לחשוש מהמחר.
המציאות שלנו נעה בין קירות גבס משותפים של דירה מחוקלת אשר מעברם השני מחפשי מקלט ועבודה לבין עושר אינסופי של חנויות המציעות בגדים שעלותם היא משכורתו החודשית של אדם פשוט.
החיים הם קניון אחד גדול ואנחנו שורפים את כספי הפנסיה במספרת הטייקונים.
הנה נולד עוד אדם ובמקום סביבת מגורים אנו מספקים לו כלא לכל החיים.
עבודה \ חששות \ עבודה \ חששות \ עבודה \ חששות \ עבודה.
כולנו במרחק מחלה אחת מלהיות ללא קורת גג.
ועם זאת, חייבים לסיים בנימה אופטימית, ראו איזה מגדל שן יפה, ניתן להשקיף ממנו על הזוהמה כאילו לא קיימת, לראות הכל מזווית אחרת, אנשים מתרוצצים למטה אל העבודות הקטנות שלהם, בכיסים מלאים מטבעות.
לא הכל שחור, כל עוד יש לך ממון.
האדריכלות כיום הינה פשע כנגד אנשים שאין להם היכן להתגורר.
אדם העובד כדי לשרוד לא יוכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה