אירועי
בתים מבפנים הינם יוזמה ברוכה המייצרת באז ועניין במידה שווה (בזכות לא מעט תקציבים).
לצערי מרבית ההצעות באירוע האחרון לא קלעו לטעמי והמעט שדיברו אליי היו בזמנים מקבילים ובצדדים שונים של העיר, אם כי אלו לא היו הצרות הגדולות ביותר שלי.
לעניות דעתי, קיומם של האירועים במשבצות זמן חופשיות כ"כ (סופ"ש) יוצרות עומס לא מוצדק בדמות נהרות של סקרנים שגודשים את הסיורים השונים ללא פרופורציה.
ארבה ואוסיף שדווקא הסיורים וההצעות שלא כרוכים בהרשמה כלשהי היו "ההצלחות" הגדולות, ועל כך ארחיב.
למחשבות אמיתיות אתם יכולים לדלג ישר לסוף.
מסלול אחד שנורא רציתי לחקור היה התחנה המרכזית החדשה (שתי האפשרויות המוצעות לא בוצעו עקב סיבות אישיות).
המרכזית עניינה אותי כבר מגיל צעיר, כאשר מפלסים שהיום נעולים והכניסות אליהם חסומות בקרשים ועגלות משא היו זמינים, מאוכלסים, ועם הזמן גם נטושים אך עדיין נגישים.
מפלצת הבטון העתיקה הזו תמיד עוררה אצלי תחושות שעד היום קשה לי לתרגם במלואן.
יצר הרפתקנות, הדחף לחפור ולגלות, סקרנות, הרגשה של מסע אל קרקעית הים או אזור קבורה מצרי; כל הנ"ל ועוד דחפו אותי לקומות הנמוכות ביותר, לרציפים שאינם בשימוש, למחסנים שנחסמו ע"י לוחות גבס שנשברו ע"י כח זדוני כלשהו.
כל הנ"ל כאמור לא קרה בסוף השבוע הזה, הסיור שבאמת הלכתי אליו בכל כולי היה הסיור במרתפי דיזינגוף סנטר.
גם כאן כבר יצא לי לראות באופן חלקי את בטן המפלצת (עוד מקום מרהיב דמוי מבוך שידו של אריה פילץ קשורה בו), אם כי האמנתי שכאן אוכל להרגיש ולחוות יותר כי המנחה הוא אדם האוחז בכל המפתחות ובקומוניקט הובטחו תעלות אוורור ואזורים סגורים.
כגודל הציפיה כך גם האכזבה.
התכנון הלקוי הורגש כבר בציון נקודת המפגש (שער שלוש).
שער שלוש או דיזינגוף 50 כפי שהיה מצויין בסוגריים של התקציר הינו השער שמתחת לגשר של מקדונלדס, לא השער של בנק הפועלים וכלי זמר אלא זה שמולו, השער של בנק דיסקונט.
לחריפים מכם כבר בטח ברור שכל הבניין הוא דיזינגוף 50, אבל זה לא חשוב כרגע.
היו בקלות מאה איש ומעלה שהגיעו לסיור המדובר.
ייתכן והיו 200 כי הם לא הפסיקו להגיע ולהתאסף. כשהמנחה דיבר (לתוך מגפון) לא שמעו אותו רוב שהיה הומה ודחוס.
בשלב כלשהו הבנתי שאני לא מעוניין להדחס במעברים תת קרקעיים לחים עם עוד עשרות רבות של בני אדם דוחפים ושלא תהיה לכם טעות, הם באמת דחפו וזה היה עוד לפני שהסיור למעשה החל.
הסיור הזה התחיל ונגמר בגלידה וכמה צילומים מהירים של נזקים גלויים בסנטר.
זה נס שהבניין הזה שורד כ"כ הרבה, רעוע, מתוחזק בדיוק במידה אבל לא יותר מדי, הוא זכר לשאפתנות של פעם, לתמימות בה ניצלו את המרחב כאילו הוא שייך לכולם ואפשר להתענג עליו.
כמו התחנה המרכזית - מדובר במבנה מאסיבי שמחפש להכיל יותר ממה שהציבור מוכן לתת, אם כי במקרה של הסנטר לפחות יש עניין כלשהו בניסיון לאכלס את כולו ולקדם את הצרכנות.
בעוד גורל התחנה המרכזית מוכתב ע"י הזנחה נפשעת - הסנטר זוחל קדימה בחמדנות.
פעם, לפני קצת פחות מעשור, חבר שלי עבר על דיזינגוף ולידו התנפצה פלטה מהחיפוי החיצוני שלו.
זה לא משל של ממש, סתם סיפור על החיים.
