לאורר את הראש

בפעם הבאה שמתבצע גזל של המדרכה או של מקום חניה פוטנציאלי, אמרו תודה אם במקום פתח אוורור מכוער (שנותר לחשוב אם מתכננו פינטז רטובות על מישהי בשמלה מתנופפת) מציבים לכם פינת ישיבה מוקפת אדנית.

ייתכן ותחששו ליפול פנימה, אבל לפחות מישהו דאג לקישוט פונקציונלי ברחוב מכוער.

הידד.

בתים מבפנים מבחוץ

אירועי בתים מבפנים הינם יוזמה ברוכה המייצרת באז ועניין במידה שווה (בזכות לא מעט תקציבים).

לצערי מרבית ההצעות באירוע האחרון לא קלעו לטעמי והמעט שדיברו אליי היו בזמנים מקבילים ובצדדים שונים של העיר, אם כי אלו לא היו הצרות הגדולות ביותר שלי.

לעניות דעתי, קיומם של האירועים במשבצות זמן חופשיות כ"כ (סופ"ש) יוצרות עומס לא מוצדק בדמות נהרות של סקרנים שגודשים את הסיורים השונים ללא פרופורציה.

ארבה ואוסיף שדווקא הסיורים וההצעות שלא כרוכים בהרשמה כלשהי היו "ההצלחות" הגדולות, ועל כך ארחיב.

למחשבות אמיתיות אתם יכולים לדלג ישר לסוף.

מסלול אחד שנורא רציתי לחקור היה התחנה המרכזית החדשה (שתי האפשרויות המוצעות לא בוצעו עקב סיבות אישיות).
המרכזית עניינה אותי כבר מגיל צעיר, כאשר מפלסים שהיום נעולים והכניסות אליהם חסומות בקרשים ועגלות משא היו זמינים, מאוכלסים, ועם הזמן גם נטושים אך עדיין נגישים.
מפלצת הבטון העתיקה הזו תמיד עוררה אצלי תחושות שעד היום קשה לי לתרגם במלואן.
יצר הרפתקנות, הדחף לחפור ולגלות, סקרנות, הרגשה של מסע אל קרקעית הים או אזור קבורה מצרי; כל הנ"ל ועוד דחפו אותי לקומות הנמוכות ביותר, לרציפים שאינם בשימוש, למחסנים שנחסמו ע"י לוחות גבס שנשברו ע"י כח זדוני כלשהו.

כל הנ"ל כאמור לא קרה בסוף השבוע הזה, הסיור שבאמת הלכתי אליו בכל כולי היה הסיור במרתפי דיזינגוף סנטר.
גם כאן כבר יצא לי לראות באופן חלקי את בטן המפלצת (עוד מקום מרהיב דמוי מבוך שידו של אריה פילץ קשורה בו), אם כי האמנתי שכאן אוכל להרגיש ולחוות יותר כי המנחה הוא אדם האוחז בכל המפתחות ובקומוניקט הובטחו תעלות אוורור ואזורים סגורים.
כגודל הציפיה כך גם האכזבה.

התכנון הלקוי הורגש כבר בציון נקודת המפגש (שער שלוש).
שער שלוש או דיזינגוף 50 כפי שהיה מצויין בסוגריים של התקציר הינו השער שמתחת לגשר של מקדונלדס, לא השער של בנק הפועלים וכלי זמר אלא זה שמולו, השער של בנק דיסקונט.
לחריפים מכם כבר בטח ברור שכל הבניין הוא דיזינגוף 50, אבל זה לא חשוב כרגע.

היו בקלות מאה איש ומעלה שהגיעו לסיור המדובר.
ייתכן והיו 200 כי הם לא הפסיקו להגיע ולהתאסף. כשהמנחה דיבר (לתוך מגפון) לא שמעו אותו רוב שהיה הומה ודחוס.
בשלב כלשהו הבנתי שאני לא מעוניין להדחס במעברים תת קרקעיים לחים עם עוד עשרות רבות של בני אדם דוחפים ושלא תהיה לכם טעות, הם באמת דחפו וזה היה עוד לפני שהסיור למעשה החל.

הסיור הזה התחיל ונגמר בגלידה וכמה צילומים מהירים של נזקים גלויים בסנטר.
זה נס שהבניין הזה שורד כ"כ הרבה, רעוע, מתוחזק בדיוק במידה אבל לא יותר מדי, הוא זכר לשאפתנות של פעם, לתמימות בה ניצלו את המרחב כאילו הוא שייך לכולם ואפשר להתענג עליו.
כמו התחנה המרכזית - מדובר במבנה מאסיבי שמחפש להכיל יותר ממה שהציבור מוכן לתת, אם כי במקרה של הסנטר לפחות יש עניין כלשהו בניסיון לאכלס את כולו ולקדם את הצרכנות.
בעוד גורל התחנה המרכזית מוכתב ע"י הזנחה נפשעת - הסנטר זוחל קדימה בחמדנות.
פעם, לפני קצת פחות מעשור, חבר שלי עבר על דיזינגוף ולידו התנפצה פלטה מהחיפוי החיצוני שלו.
זה לא משל של ממש, סתם סיפור על החיים.

העיר כמו משתנה לרגליך

והפעם פוסט קשה במיוחד, בהתאם להרגשה.

אובדן קולנוע תל אביב הינו בכיה לדורות.

בתוך כל קולנוע שנהרס יש סיפורים שנקברים ואיתם נהרסים גם בתי עסק פוטניאליים, מקומות בילוי, מועדונים, מסעדות קונספט, מקום מגוריהם של ערפדים המסתתרים מהחושך ויוצאים בלילה את הפארק כדי לאכול את הפחיות של המשפחה הממוצעת שאדישה לקיומם של זרים.

עד כמה דרוש לנו באמת עוד חניון?
כן, למראית עין יש מצוקה מורגשת, הרי הבנייה היא לגובה, האורחים באים לעיר לעשות קניות, הנה כולם ואין להם היכן לחנות והרי גם העירייה רוצה להתפרנס וגם בעלי הקרקע מבינים את הפוטנציאל. כולם יוצאים מורווחים.
כולם חוץ מהנשמה של העיר.
כולם חוץ מהאדם שנאלץ לעבור לקומפלקסים תעשייתיים של קולנוע, שמאבד מקום בילוי סמוך לבית, שמאבד בניין שניתן היה לשמר כזכר לימים עברו.

אפילו גלובוס גרופ עברו דירה שהרי אם אינני טועה כאן הם שכנו, ממש מאחורה, ליד הקיוסק שנראה כאילו תמיד סגור.
העולם נעלם, נוזל לנו בין האצבעות, כמו ירקות בשוק שאיש אינו מרים.
החלשים באמת לא מקבלים נתח, הכל נופל, הכל נשבר.
אני זוכר איך מצאתי אהבה בקולנוע מתמיד, במקום בו אנשים היו בעבר משחיטים זרעם לשווא, מישהו ערך שם מסיבה ואני מצאתי זכרונות נעורים מתוקים.
כיום הכל נמחק.

הרגש הישן נעלם, במקום רומנטיקה נשארנו עם בצע כסף.
הכל נהרס ובמהרה כל החיים שלנו יראו כמו השכונות החדשות בראשון לציון.
לא נוכל לצאת מהבית מבלי לפרנס מישהו אחר.
השטח הציבורי יהפוך לגינה בה דוקרים ושאר השטח הציבורי יתקיים אך ורק במרכזי קניות שנועדו לגזול את המעט שנותר לכם.
זהו כתב אישום כנגד עיר שנעלמת והאנשים שגרמו לעוני התרבותי והכלכלי ששורר בה.

קירות נותרו, אבל בסמוך אנשים חיים יפה.
הם גרים בבתים שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לקנות ואולי אף לא לשכור.
אף אחד לא מדבר על זה בצורה בוטה.
אנשים שוכחים שכספי המס אמורים בסופו של דבר לתת מענה לכולם, מענה כוללני, לעזור לנו לעבור את היום ולא לחשוש מהמחר.

המציאות שלנו נעה בין קירות גבס משותפים של דירה מחוקלת אשר מעברם השני מחפשי מקלט ועבודה לבין עושר אינסופי של חנויות המציעות בגדים שעלותם היא משכורתו החודשית של אדם פשוט.
החיים הם קניון אחד גדול ואנחנו שורפים את כספי הפנסיה במספרת הטייקונים.
הנה נולד עוד אדם ובמקום סביבת מגורים אנו מספקים לו כלא לכל החיים.
עבודה \ חששות \ עבודה \ חששות \ עבודה \ חששות \ עבודה.
כולנו במרחק מחלה אחת מלהיות ללא קורת גג.

ועם זאת, חייבים לסיים בנימה אופטימית, ראו איזה מגדל שן יפה, ניתן להשקיף ממנו על הזוהמה כאילו לא קיימת, לראות הכל מזווית אחרת, אנשים מתרוצצים למטה אל העבודות הקטנות שלהם, בכיסים מלאים מטבעות.
לא הכל שחור, כל עוד יש לך ממון.


האדריכלות כיום הינה פשע כנגד אנשים שאין להם היכן להתגורר.
אדם העובד כדי לשרוד לא יוכל.